הייתי מקודם בכרמל... בתצפית המהממת של כרמלייה...
והחלטתי כמו תמיד לעבור דרך התחנת אוטובוס... התחנה הארורה..
וכמה שזה עדיין כואב... זה תמיד יכאב...
החנתי את האוטו בתחנה ויצאתי.. הלכתי כמה צעדים, הסתכלתי על הקיר, וחיפשתי את השם שלך...
כל פעם שאני מגיעה לשם, אני מחפשת מחדש את השם שלך, אולי מין ציפייה כזאת לא למצוא אותו... אבל שוב כמו תמיד.. הוא שם...
נגעתי בו, וכאילו קיוויתי שייגע בי חזרה.. אבל הוא לא נגע, האותיות נשארו שם, חרוטות, ללא תזוזה, לא נוגעות, מסרבות להביע משהו חוץ מהקרירות שנתפסה בהן בגלל החורף שמתחולל בחוץ..
אותיות קרות שמבשרות רק בשורה אחת.. את לא תחזרי יותר..
ואז אני הולכת לאבנים שבצד ורואה שכתוב שם: "אפילו השמיים בכו בגללך", ויודעת שהם עדיין בוכים, בסתר בלי שיוכלו לראות, הם ממשיכים להזיל עלייך דמעות...
חלמתי עלייך, החלום הכי אמיתי בעולם, וזה לא יוצא לי מהראש, היית כל כך אמיתית שם, כמו פעם, מדליקה את הדיסק של Radiohead ומתחילה לקפוץ על המיטה, מאושרת כמו שרק את יודעת להיות...
פעם, הייתי מסתכלת עלייך, ואי אפשר היה שלא להיות מאושר, הכל תמיד הצחיק אותך, תמיד ראית את הצד האופטימי שבכל דבר, מאיפה שאבת את כל הכוח הזה?!
לפעמים אני שומעת Radiohead ונזכרת בך, ומציף אותי אושר שמהול בהרבה עצב, וכל הרגשות מתערבבים לי בגוף... בהכרות כל כך קצרה פשוט התאהבתי במי שאת...
וכל פעם חוזרות אליי התמונות, עברתי ליד ה"קלאב מרקט" של ורדיה, שמאז הספיק כבר להחליף שם ל"שופר סל"... וראיתי איך הכל התחלף שם, רק את לא השתנית, נשארת ותמיד תישארי בת 17.5... כולם מסביב גדלו, הוציאו רישיון, סיימו בגרויות.. ואת לא הספקת לגשת אפילו לטסט ראשון, וגם בבגרות בספרות נשארת בלי ציון, למרות שזה היה המקצוע שלנו... "האדונית והרוכל", "הרופא וגרושתו", "כינורו של רוטשילד", מזכיר את הימים במרפסת, שהיינו יושבות שעות והייתי עוברת איתך על כל החומר לקראת המבחן, שבכל מיקרה תוציאי בו 100...
אי אפשר להסביר אותך במילים, את הדבר הכי מיוחד שאי פעם פגשתי, היתה בך תמימות שאין באף אחד...
ולא נותר לי מה לעשות חוץ מלהמשיך להגיע לאותה תחנה ארורה, ולהסתכל על אותן אותיות קרות שמבשרות רק דבר אחד: שהשמיים ימשיכו לבכות בגללך...
אני מתגעגעת כל כך לחיוך שלך... תחייכי גם בישבילי...